פסק-דין בתיק עפ"ת 32321-06-11

לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה אשר ניתן ביום 16.6.11 על ידי כב' השופט שלמה בנג'ו בתיק ת"ד 3943-03-09.

המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין עבירה של אי ציות לתמרור ב 36, לפי תקנה 64 (ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (להלן: "התקנות"), בצירוף סעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א- 1961 ( להלן: " הפקודה"); נהיגה רשלנית, לפי סעיף 62(2) לפקודה ביחד עם סעיף 38(2) לפקודה ועבירה של גרימת נזק לגוף ולרכוש, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות.

בכתב האישום נטען כי ביום 22.4.08, בסמוך לשעה 15:00 נהג המערער ברכב ברח' אגמון בחיפה והתקרב לצומת עם דרך הים. באותו רח', בסמוך לצומת מוצבים, משני צדי הדרך, בכיוון נסיעת המערער, תמרורי ב- 36 "תן זכות קדימה". אותה שעה נהג ופיק אבו אלהיג'יא (להלן: " האחר") במונית בדרך הים במעלה הרחוב מימין לשמאל, כיוון נסיעת המערער והתקרב לצומת. המערער נהג ברכבו ברשלנות, נכנס לצומת מבלי שנתן זכות קדימה לרכב, חסם את דרכו ושני כלי הרכב התנגשו (להלן: " התאונה"). כתוצאה מהתאונה נחבלו המערער והאחר ושני כלי הרכב המעורבים ניזוקו.

המערער הודה בעובדות כתב האישום המפורטות בסעיפים 1 עד 3 וכן בעובדה מס' 5. ביחס לעובדה מס' 4 הודה המערער בהתרחשותה, אך כפר באחריות לתאונה. הוא הוסיף וטען כי שדה הראייה במקום מוגבל למרחק של 60 עד 70 מטר.

עקב כפירת הנאשם שמע בית משפט לתעבורה את ראיות הצדדים.

לאחר שבחן את ראיות הצדדים, החליט בית משפט לתעבורה לדחות את גירסת המערער ולקבל את גירסת המשיבה. בית משפט לתעבורה קבע בהכרעת דינו כי:

"מהתמונות הרבות של הרחוב והצומת שהגיש לי הנאשם לא התרשמתי כי טענה זו (מהירות מופרזת של הרכב המעורב) מציאותית. מעבר לכך שדה הראייה הינו נרחב, כאמור, ואם נסע הרכב המעורב מהר, כטענת הנאשם, הוא צמצם בכל שנייה את המרחק עם הנאשם באופן ניכר, ומכאן שאם הנאשם היה מביט לכיוון ממנו הגיע הרכב המעורב ונוקט בזהירות סבירה, היה חייב להבחין בו, דווקא משום שנסע מהר (ואינני קובע שכך נסע). משלא הבחין הנאשם בו, המסקנה החד משמעית היא שהוא התרשל בנהיגתו".

זאת ועוד, קבע בית משפט לתעבורה כי:

"התרשמותי הכללית מעדותו של הנאשם שהוא מבקש להרחיק עצמו מאחריות לתאונה ויהי מה, הוא העלה טענה בדבר מהירותו של הנהג ברכב המעורב שלא בא זכרה בחקירתו או בתשובתו לכתב האישום, ואף נהג המונית כמו יתר העדים לא נשאלו דבר וחצי דבר על כך".

על יסוד הקביעות הנ"ל החליט בית משפט לתעבורה להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו ולאחר ששמע את הטיעונים לעונש הטיל על המערער את העונשים הבאים:

3 חודשי פסילה בפועל, 3 חודשי פסילה על תנאי במשך 3 שנים וקנס בסך 1,500 ש"ח .

הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין.

ב"כ המערער טוען כי בית משפט לתעבורה טעה כאשר דחה את גירסת המערער והעדיף את גירסת עדי המשיבה. לטעתנו, היו ראיות מספיקות בפני בית משפט לתעבורה שיש בהן כדי להביא אותו לתוצאה שונה לפיה יזכה את המערער מהעבירה שיוחסה לו. המערער נסע בנסיעה איטית.

קביעות הבוחן תומכות במסקנה שאין לייחס למערער רשלנות כלשהי הן ביחס לפרקי הזמן והן ביחס למרחקים ובהתאם לכך ניתן לקבוע כי נהג המונית אינו דובר אמת, לטענת המערער.

המדובר בשדה ראייה של 70 עד 100 מטר וממרחק זה היה על נהג המונית להבחין ברכב המערער טרם כניסתו לצומת.

נהג המונית המשיך בנסיעה למרות שהצומת לא היה פנוי והתנגש במערער. על כן ביקש לקבל את הערעור ולזכות את המערער בדין. לחלופין טען כי העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור. המערער אב לילד נכה שנכותו  היא בשיעור מאה אחוז, מפרנס עיקרי והרכב משמש כאמצעי יחיד להעברת הילד לטיפולים שונים.

ב"כ המשיבה טוען כי יש לדחות את הערעור. אין כל פגם בניהול ההליך בפני בית משפט לתעבורה. המשיבה הפנתה למוצגים ת/2, ת/3 ו- ת/4 ובבוא בית המשפט לבחון את חובתם של הנהגים המעורבים ימצא כי החובה היחידה היתה מוטלת על המערער ולא על נהג המונית.

המערער לא הצליח להצביע על סיבה כלשהי שיכלה להגביל את שדה ראייתו וכמובן את חובתו להאט ולתת זכות קדימה לרכב החולף. משכך, ביקש לדחות את הערעור ולהשאיר את הכרעת הדין על כנה.

כמו כן, ביקש לדחות את הערעור לעניין העונש הואיל והעונש אינו חמור במידה קיצונית המחייב התערבות ערכאת הערעור.